הסיפור
שלי

בעיקר מה מצחיק ב״קלאמזיות״ שלי כבחורה, שחוץ מהמראה, שום דבר אינו ״נשי״ בה כפי שמקובל לראות נשיות. כשאני הייתי שחקנית צעירה עדין לא היה טרנדי להתעסק ב״לוזריות״ נשית ואותי זה תמיד גירה.מה שלימים הפך למופע סטנד אפ שרצתי איתו יותר מ-3000 פעם .ההופעות הראשונות שלי בחיים היו בפני החברים של הורי, כאשר אחותי מחקה את רבקה זוהר בקולה הענוג והגבוה ואני שתמיד היה לי קול עבה לגילי, מחקה את בועז שרעבי בשיר פמלה. תמיד הרגשתי שהקול שלי כל כך עבה שלחרדים מותר לשמוע אותי שרה...

עברתי מסלול קצת שונה משחקנים רגילים. אף פעם לא הייתי קבועה באף מקום ותמיד הרגשתי שכאשר נגמר פרויקט הוא בעצם מעולם לא היה ואני דף חלק שצריך להמציא משהו בו משהו חדש. זה מקצוע שברגע שאת מגשימה חלום מבחינתי הוא נעלם ומפנה מקום לחלום אחר. ככל שאני אוהבת לשחק אין בעיני אושר גדול כמו הרגע שיצירה שלך קורמת עור וגידים . אני זוכרת את הנסיעה לראות את הבית שבו צילמנו את הסדרה ״הרמון״ (בהשראת הכת של ג׳ואל רצון) וראיתי את עגלות הנשים והרגשתי התעלות מהמחשבה שלילה אחד עלה בי רעיון והנה כל זה נבנה בעקבותיו. כשהקמתי את בית הספר למשחק הדבר שהכי גרם לי שמחה זה לראות בוגרים שלנו שיוצרים בעצמם ולא רק משחקים ביצירות של אחרים.